מטוס מדגם A319, של חברת Tibet Airlines, נחת על מסלול 28R בשדה התעופה של Lhasa בירת טיבט. במהלך ריצת הנחיתה, ברוחות חזקות ומשביות, המטוס ירד מהמסלול שמאלה וגלגל האף של המטוס פגע בשני גופי תאורה. רשות החקירה של סין פרסמה דוח חקירה קצר, בסינית.

שדה התעופה של להאסה הוא אחד הגבוהים בעולם, גובהו 3,570 מטר מעל פני הים, 11,713 רגל. בשדה שני מסלולים מקבילים, באורך 4 קילומטר כל אחד.

הסיבה המשוערות לתאונה: במהלך ריצת הנחיתה נשבו בשדה רוחות חזקות ומשביות מכיוונים משתנים. משב רוח צולבת עוצמתי פגש את המטוס באזור אמצע המסלול.

האוויר הדליל פגע באפקטיביות של הגה הכיוון. הגובה הרב והמהירות הקרקעית עיכבו את תגובת היגוי הקרקע לשמירת הכיוון.

הפוקסיה הנובעת מהגובה הרב, יחד עם התאורה העמומה פגע ביכולת הטייסים לזהות את הסחיפה ולתקן אותה בזמן.

עד כאן עיקרי הדברים. המסקנות מעניינות. כבר כתבתי כאן בעבר על האתגרים של תפעול בשדות גבוהים. אל-על, באופן כללי אינה מפעילה טיסות לשדות גבוהים באופן חריג. בעבר אל-על טסה באופן קבוע ליוהנסבורג שגובהו כ – 5,600 רגל מעל פני הים. אני מכיר נחיתת חירום של מטוס B767 באסמרה, שדה שגובהו 7,600 רגל מעל פני הים. גם בשדות בגבהים הללו היו אתגרים, שאנחנו לא תמיד הכרנו והיינו מודעים אליהם.

שדה שגובהו מעל 10,000 רגל מעל פני הים זה סיפור אחר, מתברר שגם עבור טייסים שבסיסם שם. בגבהים הללו ביצועי המטוס שונים מאד מהרגיל ומתברר מהדוח שיש גם מערכות שמתפקדות אחרת. הנקודה המעניינת היא הפוקסיה. מעל גובה 10,000 רגל, טייסים מחויבים להשתמש במסכות חמצן. מערכת הדיחוס של המטוס אמורה לשמור גובה קבינה של פחות מ – 8,000 רגל במהלך טיסה. מה קורה כשנוחתים בשדה גבוה מזה? הדיחוס משתחרר בנחיתה, כך שתוך שניות הצוות והנוסעים נושמים "אוויר פסגות". אוויר שריכוז החמצן בו נמוך והדבר יוצר הפוקסיה מסוימת העלולה לפגוע בתפקוד, בריכוז, בכושר האבחנה ובזריזות התגובה. למי שזוכר, ב"תא רום" בירפ"א היו גם תגובות פיזיולוגיות אחרות.