מטוס מדגם A320, של חברת IndiGo, קיבל אישור נחיתה, על מסלול 27 במומבאי. באותו זמן היה מטוס, מאותו דגם, של חברת Air India בריצת המראה. כאשר גלגלי המטוס הנוחת נגעו במסלול, המטוס הממריא היה ברוטציה. המרחק המינימלי ביניהם היה 1,671 רגל (509 מטר). זה מעט מאד. רק לחשוב מה היה קורה אם המטוס הממריא היה נאלץ להפסיק המראה ב-V1, או שהמטוס הנוחת היה מחליט, ברגע האחרון, שזה לא בשבילו והולך סביב מעל הראש של הממריא. רשות החקירה של הודו פתחה בחקירה. בינתיים רשות התעופה השעתה את הפקח, שהיה במשמרת.

יתכן מאד שהאחריות על האירוע שינה על הפקח (בדומה לאירוע באוסטין), אבל מה תפקידנו, הטייסים? האם אנחנו סטטיסטים בהצגה? יש מצבים שצריך כישורים מיוחדים כדי לצאת מהם, אבל מעט מאד ערנות נדרשת כדי לא להיכנס אליהם מלכתחילה. צוות המקבל אישור להתיישר ולהמריא, כאשר יש מטוס בפיינל קצר, צריך לעשות לעצמו חשבון מהיר אם זה "נכנס". אם יש ספק, לעצור. אין כוח בעולם שיאלץ צוות להתיישר, כשהוא סבור שיש סיכון בכך. לצוות בגישה, הרואה מטוס מתיישר לפניו, קצת יותר קשה להעריך את המצב והוא לא יכול "למשוך הנד ברקס", מה שיכול צוות על הקרקע. ההחלטה כאן היא יותר קשה, כי הליכה סביב מעל מטוס ממריא היא בעייתית גם כן. בכל מקרה, התרעה בפני הפקח עשויה לגרום לו לשלוח את המטוס סביב ולעכב המראה. מודעות מצבית.