יש דיון סוער ואקדמאי, בין טובי אנשינו, לגבי ממד הזמן בתקלות שונות, לרבות תקלות מנוע. יש גישה שלפיה הזמן הוא לא פקטור אחרי שהמנוע "מאובטח" ויש להשקיע בלבוא "מסודר", לא להתנפל. יש גישה לפיה הזמן הוא פקטור ויש לחזור לנחיתה בהקדם האפשרי. הפשרה בין הגישות הינה ניצול יעיל של הזמן. לא להתנפל על השדה מצד אחד ולא למרוח את הזמן מצד שני, כי אחרי הכול חיינו תלויים באוויר על מנוע אחד (ובסימולטור על רצונו הטוב של הבוחן).

מטוס מנהלים מדגם G200, המריא משדה התעופה La Romana, ברפובליקה הדומיניקנית, לטיסת העברה לאוסטין טקסס. על המטוס היו שני הטייסים. המטוס המריא על מסלול 11, במזג אוויר נאה. זמן קצר אחרי המראה הצוות דיווח על תקלה, ככל הנראה תקלת מנוע ועל כוונתם לחזור לנחיתה. הצוות הפנה את המטוס לכיוון 300 (סוג של "עם הרוח") ולאחר מכן נכנסו להמתנה שכללה שני סיבובים ממערב לשדה, טסו מזרחה, עשו ארבעה סיבובים מזרחית מהשדה, כדי להתארגן, שלאחריהם נכנסו לנחיתה. הגישה הייתה מהירה ותלולה. בחציית גובה 1,000 רגל מעפ"ש, המטוס עוד לא היה מיושר על ציר המסלול ושיעור ההנמכה היה מעל 2,000 רגל לדקה. הגישה התבצעה עם רוח גבית של כ-9 קשרים. בסיומה המטוס נגע קשה, ככל הנראה כני הנסע קרסו. המטוס סטה שמאלה מהמסלול היטלטל, התפרק ועלה באש. בתאונה נהרגו שני הטייסים. המטוס נמחה.

התאונה כמובן תיחקר. כבר עכשיו עולות מספר שאלות. איזו תקלה בדיוק הייתה? מדוע, אחרי המתנות של לפחות 20 דקות הצוות נכנס לגישה פראית ולא מיוצבת, עם רוח גבית? מדוע הצוות לא הלך סביב? נמתין לפרטים נוספים.