מלחמה ושלום בעיני טיס / קברניט אילן הייט

אספר כאן על שני אירועים שקרו לי בעברי. אחד של מלחמה ואחד של שלום – ושניהם קשורים זה לזה. הם התרחשו בקהיר, בירת מצרים.

במלחמת ששת הימים ב-1967 הייתי טיס קרב במטוס "מיראז' 3" בטייסת 119.

ביום הראשון והמכריע של המלחמה ההיא, ה- 5 ביוני, בצעתי ארבע גיחות תקיפת שדות-תעופה, לצורך פגיעה בשדות צבאיים ערביים.

הגיחה הרביעית, אחה"צ, הייתה לתקיפה של שדה "קהיר בינלאומי": השדה האזרחי הראשי של מצרים. מסתבר ששדה זה, שלא היה ידוע למודיעין חיל האוויר כבסיס צבאי, לא נפגע במהלך היום. חיל האוויר המצרי החליט להשתמש בשדה האזרחי להפעלת מטוסי הקרב שנותרו לו, כי שדות התעופה הצבאיים שלו היו פגועים, בוערים ובמסלוליהם חורים ובורות מההפצצות של חיל האוויר הישראלי.

הוחלט במטה ח"א לשלוח אותנו, מבנה של טייסת 119, לשתק גם את השדה הזה. יצאנו לדרכנו בשלושה מטוסי "מיראז' 3" (כי לרביעי הייתה תקלה במטוס ולא יכול היה לצאת), חמושים בתותחים ובפצצות: כל מטוס נשא שתי פצצות ש"כ, בנות 500 ק"ג כל אחת. פצצות אלה, כשהן פוגעות במסלולי שדה התעופה, מתפוצצות מתחת לאספלט ו"חופרות בור" שקוטרו כ-10 מטרים. מסלול פגוע שכזה אינו ניתן לשימוש במשך זמן רב, עד לניקויו ותיקונו. כך "נסגר" השדה לפעילות עויינת למשך זמן.

טסנו בגובה נמוך ביותר ובמהירות 420 קשר מעל לים התיכון, הניווט היה פרימיטיבי: "שעון-מפה-שטח"… באותם ימים לא היה בכל חיל האוויר אפילו מחשב אחד. על GPS  לא חלם איש! פנינו לכיוון הדלתא של הנילוס ולקראת היעד האצנו למהירות 540 קשר. לקראת המטרה משכנו לגובה 6000 רגל, מצאנו את היעד: שדה התעופה הבינלאומי הגדול של קהיר ונכנסנו להפצצה בצלילה. חשוב מאד לשמור על זווית של 35 מעלות, כי אחרת הפצצות לא תחדורנה למסלול. קדמה את פנינו אש נ"מ חזקה ביותר: בשעות אלה כבר נעלם גורם ההפתעה של התקיפה בבוקר. השמיים היו מלאים בפיצוצי פגזי הנ"מ. משום כך לא המשכנו ליעפי צליפה בתותחים על מטוסים בשדה – מטוסים אזרחיים וצבאיים במעורב – והסתפקנו בהטלת הפצצות. צללתי ושחררתי בגובה 2500 רגל את שתי הפצצות שלי על המטרה המתוכננת: הצטלבות של מסלול הסעה עם מסלול ההמראה שכיוונו צפון/דרום (לטייסים: מסלול 34/16 Intersection“N”).

 הפצצות של המבנה עשו את מלאכתן. השתיים שלי יצרו שני בורות ענקיים במסלול הראשי של "קהיר בינלאומי" ושתקו אותו. יחד עם הפגיעות של חבריי בהצטלבויות אחרות של המסלולים, השדה הפעיל נוטרל והפסיק להוות איום על העליונות האווירית של כוחותינו.

עד כאן – המלחמה.

ועתה: סיפור השלום.

חלפו שנים, מלחמת יום הכיפורים (שגם בה לחמתי כטיס-קרב) פרצה וחלפה לה. נשיא מצרים, סאדאת, הגיע לישראל ונחתם הסכם שלום עם מצרים.

אחד הסממנים הראשונים של הסכם השלום היה פתיחת קו טיסה מסחרי בין ישראל ומצרים, מנתב"ג ל"קהיר בינלאומי".

אני, ששמשתי אז בתפקיד קברניט של מטוס "בואינג 707", הייתי בין הראשונים שיצאו לטיסות בקו הזה. התרגשותי בטיסה הראשונה הייתה רבה: לטוס בשמי הדלתא, שהיו בעבר עוינים ומסוכנים, לזהות עיירות שהכרתי ממפות צבאיות ואת פיתולי נהר הנילוס, המתפצל ליד קהיר. חלפתי אפילו מעל לפירמידות ול"ספינקס".

הגעתי לנחיתה בשדה "קהיר בינלאומי", אך לא על המסלול שהיה אז, ב-1967, היעד להפצצתי: המצרים החליטו כנראה שהנזק שגרמנו לו היה גדול מדי… ואי אפשר להמריא ולנחות עליו. במקום זאת הם השתמשו בו כמסלול הסעה: בו מגיעים המטוסים לאחר הנחיתה אל הטרמינל.

לאחר הנחיתה ישבתי בתא הטיס של ה-707 כשאני נוהג במטוס על הקרקע ומתקרב אל צומת המסלולים שאותה הפצצתי ב-1967… ראיתי את התיקון שעשו המצרים במסלול: טלאים גדולים של אספלט שכיסו את ה"בורות" שחפרתי שם. גלגלי המטוס חלפו מעל הטלאי – והמטוס הגדול והכבד קירטע כשעבר מעל התיקון הלא-כל-כך מוצלח. המשככים של כני-הנֶסע ספגו חלק מהחבטה והנוסעים כמעט ולא חשו בדבר.

אני הרגשתי!

כך נסגר לו מעגל של מלחמה ושל שלום.

מצורף תצ"א של HECA = ש"ת קהיר בי"ל, כשהמטרה שלי – הצטלבות המסלול 34 ו- "N" – מסומנת בעיגול אדום