מה הייתה תגובת התקשורת לידיעה על "השנה הבטוחה ביותר" בתעופה...
(“בלוג” של Karen Walker,במהדורת האינטרנט של “Aviation Week” מה-2 בינואר)
הדו”ח שפורסם בתחילת 2018 לידיעת ציבור הנוסעים והטסים, על כך ששנת 2017 הייתה הבטוחה ביותר בהיסטוריה של התעופה המסחרית, התקבלה בתקשורת בצורה פושרת למדי. כדאי שחברות התעופה תהיינה מודעות לתגובות. בתחילה לא הייתה התייחסות כלל ואחר כך היה לגלוג – בעקבות ה-Tweet של דונאלד טראמפ שההישג הבטיחותי הזה הושג בגללו…
הכותרת האופיינית הייתה “שנת 2017 הייתה גרועה, אך לפחות איש לא מת בתאונה בטיסה מסחרית” (וושינגטון פוסט) או ” למרות ש-2017 הייתה שנה בטוחה, זה לא היה בדיוק כיף” (Vox).
אם האמירה הטובה ביותר על תעשיית שירותים, אפילו בשנה הבטוחה ביותר שלה, היא ש”איש לא מת, אך לא היה כיף”, יש כנראה נתק בין מה שחברות התעופה חושבות שהן מספקות ובין מה שהלקוחות שלהן מצפים.
החדשות הטובות הן העובדה שההישג הוא תוצאה של אתוס של כל תעשיית התעופה, השם את הבטיחות לפני הכל. אנשי חברות התעופה, יצרני המטוסים, המחוקקים וארגוני הבטיחות פעלו ללא לאות במשך עשרות שנים להעלות את רמת הבטיחות וללמוד מתאונות. כך הושג הסטנדרד הבלתי יאומן של 1.2 אירועים למיליון קטעי טיסה.
תגובת התקשורת מלמדת שהבטיחות מתקבלת כמובנת מאליה, אך חברות התעופה לא מצליחות “למכור” אותה. כך זה בכל העולם.חברות התעופה מנסות “למכור” את הבטיחות ולהתחבא מאחוריה כשקורה משהו לא טוב: במקרה של איחור או ביטול טיסה, החברות טוענות שאי-הנוחות נגרמת בגלל שה”בטיחות בראש מעייננו”. הרבה חברות מודיעות כי “הצוות הוא בעיקר למען בטיחותכם”, בנסיון להקטין את הנזק.
סרטוני הבטיחות והישמעות להוראות הבטיחות הם נושאים חשובים, אך אם כל מה שהצליחו חברות התעופה לאחר 100 שנה של תעופה מסחרית לשמוע מהנוסע זה: “כן, זה לא יהרוג אותי, אך זה עדיין נורא”, כנראה שצריך לעשות משהו לשיפור התדמית ושיפור השירות. נקווה שב-2018 זה יתרחש.
עיבוד ותרגום – אילן הייט