מהי הסיבה העיקרית לכך שהטיסות בארה"ב פחות נוחות וסובלות מאיחורים?

(כותב המאמר הוא פטריק סמית [Patrick Smith], טייס בחברת תעופה אמריקאית, בעל “בלוג” בשם AskThePilot.com)

• בעבר השתמשו חברות אמריקאיות במטוסים רחבי-גוף, כמו ה”בואינג” 747, ה”לוקהיד” 1011 וה”מקדונל-דאגלס” DC-10 לטווחים קצרים ובינוניים.
• בימינו מעדיפות חברות התעופה להפעיל יותר טיסות במטוסים קטנים מאשר מעט טיסות במטוסים גדולים.
• זה גורם לצפיפות בשדות התעופה ובנתיבי האוויר.
• למטוסים הקטנים יותר יש נטייה להיות פחות נוחים לנוסעים, מאשר במטוסים רחבי הגוף.

זה מוזר אם חושבים על כך, אך יותר נוסעים טסים מאשר אי-פעם, אך הם עושים זאת במטוסים קטנים יותר ויותר. מטוסי הנוסעים המסחרים החדישים מכילים רק כשליש מהנוסעים שיכלו לטוס במטוסים של לפני 30 שנה.

מחבר המאמר (שהוא טייס 767/757 בעצמו) זוכר כי בילדותו היו מטוסים רחבי גוף הציוד הסטנדרטי בטיסות פנים ארציות בארה”ב. בטיסות מחוף לחוף היו אלה תמיד ה-747, ה- 1011 וה-DC10. גם לטווחים קצרים יותר השתמשו במטוסים גדולים שתוכננו במיוחד והותאמו לטווחים קצרים ובינוניים. הוא מזכיר אפילו את ה- “Shuttle” המפורסם שפעל בין וושינגטון, ניו-יורק ובוסטון במטוסי אירבוס 300, עם 250 מושבים, לטיסה של חצי שעה.

כיום, באותם נתיבים מופעלים מטוסי אירבוס 320 ו-319 ואפילו קטנים יותר. מטוס ה-737 שתוכנן ב-1960 לטווחים של עד 300 מייל, מופעל היום בנתיבים להוואי, לדרום אמריקה ואף לחציית האטלנטי לאירופה.

הסיבה לכך היא התרבות החברות הקטנות המתחרות זו בזו וטסות בין הרבה ערים, אך יותר ממנה היא הרצון של חברות התעופה למכור תדירות. זו הפכה ל”גביע הקדוש” של מחלקות המסחר והמכירות. במקום טיסה אחת מחוף לחוף, עם כ-300 מקומות, מציעה חברת תעופה עד שש (!) טיסות במטוסים עם 150 מושבים. כך גם בהרבה טיסות נוספות המחברות בין שני צמדי-ערים שהתדירות שלהן היא עד תריסר ביום – ויותר.

ככל שיש יותר טיסות לערים שונות נעשים שדות התעופה צפופים יותר ויש איחורים רבים יותר. שדות התעופה כבר אינם יכולים להכיל את כמות המטוסים. הוסף לכך פגעי מזג אוויר: שכבת שלג על המסלול או ענן-סערה (CB) מעל השדה יכולים לעצור עשרות טיסות. חסרון בולט נוסף של “התפתחות” (“נסיגה”?) זו הוא הירידה בנוחות הקבינה. שלא כבמטוסים הגדולים, מטוס 737 מלא יוצר תחושה של קלאוסטרופוביה לאחר שלוש או ארבע שעות טיסה.

לסיכום: כנראה שאין ברירה, אך התעופה מתקרבת לנקודת-שבר של עומס. השיטה של הצפת נתיבי האוויר ביותר ויותר מטוסים קטנים היא בלתי נסבלת.

עיבוד ותרגום – אילן הייט