מה זה "CORSIA" (או: תכנית הפחתת כמות פליטת ה-C0² על ידי התעופה האזרחית העולמית)

ראשי התיבות של CORSIA הם קיצור ל-Carbon Offsetting and Reduction Scheme for International Aviation. זוהי תכנית שאומצה על ידי ICAO בשנת 2016. המטרה של התוכנית היא למנוע הגדלה שנתית של כמות גז דו-תחמוצת הפחמן הנפלטת על ידי התעופה האזרחית לרמה המתאימה לשנת 2020 ובכך לעמוד בהתחייבות עולם התעופה להשאר ברמה זו ולא להגדילה משנה זו והלאה (תכנית "CNG2020").

תחילה, כמה מילות הסבר: בשמיים נראים פעמים רבות, בגובה רב, "פסי התעבות" או “Vapor Trails” שהם הפסים הלבנים הנשארים אחרי מעבר של מטוס. המטוס הוא בלתי נראה כמעט, בגלל גובהו, אך הפסים נראים היטב וביום קר הם נשארים במשך זמן רב בשמיים.

ממה הם מורכבים? מפתיתי קרח זעירים. איך מגיע לשם הקרח? קצת כימיה, בבקשה: הדלק הסילוני (דס"ל), כמו כל סוגי הדלק האחרים המזוקקים מנפט גלמי הוא – בעקרון – פחמימה. כל הפחמימות הן מולקולות המורכבות משרשרות של אטומי פחמן ("C") הקשורים לאטומי מימן ("H"). בזמן הבעירה של הדלק הוא מתרכב עם חמצן ("2O"). ומה יוצא? שני חומרים פשוטים: דו-תחמוצת הפחמן (CO2) ומים (H2O). אדי המים הנמצאים בחום גבוה בתהליך הבעירה הופכים מיידית (ב"התמרה" = סובלימציה), בגלל הקור השורר בגובה, לגבישי קרח זעירים – שהם פסי ההתעבות.

אך מה עם ה-CO2 הנפלט אף הוא? ולא רק ממנועי סילון, אלא מכל מכונה (ומכונית!) המשתמשים בדלק? מקובל היום (מלבד על הנשיא דונלד טראמפ…) כי זה "גז החממה" הגורם להתחממות הגלובלית. המודעות העולמית ההולכת וגוברת לנזקים של גזי הפליטה הביאה לכמה תהליכים בינלאומיים ולהסכמים האמורים, אם לא להפחית, לפחות לעצור את התגברות הפליטה.

האיחוד האירופי היה מהראשונים שהתחילו לנסות לטפל בבעייה. הם מצאו דרך מקורית להתמודדות עם כמויות הפליטה העצומות: מסחר (ואף "בורסה"!) בכמויות הפחמן (ועוד כמה גזים מזהמים) הנפלטים. המערכת קרויה EU emissions trading system (EU ETS) והיא אבן הפינה במדיניות של אירופה למלחמה בשינויי האקלים ומפתח להקטנת פליטת גזי החממה בדרך חסכונית ויעילה. נוצר "שוק פחמן" שהוא הגדול ביותר בעולם כיום.

המערכת פועלת על פי כלל ה"פקק" והמסחר: ה"פקק" (Cap) נקבע ככמות המירבית של גזי חממה שיכול מפעל (או מטוס!) כלשהו לשחרר לאטמוספירה והוא אמור לקטון עם הזמן. בתוך מגבלת ה"פקק", יכולות החברות בעלות המפעלים לקבל הקצבה – או לרכוש אותה – ולסחור בה עם חברות אחרות בהתאם לצורך. החברות יכולת גם לרכוש כמות מוגבלת של "אשראי בינלאומי" מפרוייקטים שכבר חוסכים פליטה שכזו, ברחבי העולם. המגבלה של הכמות הכוללת של ה"אשראי" הזמין בעולם מבטיחה את ערכו. כל שנה על החברה המזהמת לשחרר "אשראי" מספיק כדי לכסות את כל הפליטה שלה, ולא – יוטל עליה קנס כבד. היא יכולה לשמור לעצמה "אשראי" לשנים הבאות, או למכור אותו לחברה אחרת, שה"אשראי" שלה קטן מדי. המסחר הזה מביא לגמישות המבטיחה שהפליטה תופחת בגלל שהמחיר שלה אינו כדאי. מחיר ה"אשראי" הקבוע מעודד השקעה במפעלים ובטכנולוגיות שפולטות פחות גזי פחמן.

ואיך זה נוגע לתעופה?

בהתאם ל-CORSIA תצטרכנה חברות התעופה לקנות "עודפי אשראי" של פחמן (Carbon), כדי לפצות על כך שהן מגדילות את פליטת ה- CO2. הרכישה ו"העברות האשראי" האלה נוצרו על ידי היישום של תכניות בינלאומיות להפחתת השימוש בפחמן במדינות מתפתחות – כשגם תוכנית זו קשורה להטבות אחרות שמדינות אלה תקבלנה, בתחומי הבריאות, הכלכלה ובתחומי חיים שונים.

כמה נתיבים יהיו פטורים מדרישות אלה, אך חברות הטסות בנתיבים בינלאומיים תהיינה חייבות לנטר את תצרוכת הדלק שלהן ולדווח עליה לרשויות הממשלתיות, החל מינואר 2019.

רשויות התעופה באירופה התחילו "להניע את הגלגל" והן בעיצומו של תהליך הפיכת סטנדרד הרישוי שקבעה ICAO, לחוק אירופאי. גם קנדה פעלה בדרך דומה. אפילו "בואינג" מנסה ליישם את התהליך, אך בקצב איטי יותר. באירופה הודיעה סוכנות בטיחות התעופה האירופית European Aviation Safety Agency (EASA) שלאחר תקופת נסיון – שבה מסרו גם המדינות וגם חברות התעופה הערות ו"מידע חיובי" – היא מביעה את דעתה החיובית בתחום זה לנציבות האירופית.

לדברי EASA "המטרה העיקרית של המלצתנו היא להפחית את השפעת התעופה על שינויי האקלים ואיכויות האוויר המקומיות, על ידי עמידה בסטנדרט ה- CO2 שקבעה ICAO, כמו גם הפחתת פליטת חלקיקים של "תוצרי בעירה", על ידי אימוצו על ידי האיחוד האירופי". הדו"חות שהכינה EASA יהוו את הבסיס הטכני להצעת החוק המוצע.

התקנה, כפי שהוצעה על ידי ICAO תחייב את כל דגמי המטוסים שירושיינו אחרי ה-1 בינואר 2020. כל המטוסים הנמצאים כרגע בייצור יצטרכו להתאים לרישוי זה עד 2023 – בתנאי שיעברו שינוי כבר בתהליך ייצורם. כל שאר המטוסים שבייצור יחוייבו ברישוי כזה עד 2028.

חישוב כמויות הפליטה לצורך הסטנדרט (ה"פקק") מבוסס על ביצועי המטוס בשיוט ומבוטא בקילוגרמים של דלק לקילומטר של טיסה – ומתוקן בהתאם לגודל גוף המטוס. לכל סוג מטוס יש מידה המגדירה את המידה המירבית (של דלק נשרף לכל קילומטר של טיסה) שאותה אין לעבור. החישוב הוא עבור כל מטוסי הנוסעים המסחריים, להוציא מטוסי מנהלים קטנים.

כדי להפוך את הסטנדרט לעולמי ומחייב, נחוץ יישומו על ידי כל היצרנים ולשם כך יש צורך ב"רכישות פחמן" באותן מדינות בהן מיוצרים המטוסים. אלה כוללות את ברזיל, קנדה, סין, יפן, רוסיה וארה"ב.

https://ec.europa.eu/clima/policies/ets_en

עיבוד ותרגום – אילן הייט