מטוס מדגם B739, של חברת United, הגיע לנחיתה בשדה התעופה של יוסטון. הקצין הראשון הטיס. הגישה הייתה מיוצבת, עם רוח צולבת 15 קשר. הק"ר החל בשבירת הגלישה מעט מאוחר (סביב 20 רגל) והמטוס נגע קשה, 1.87 ג'י, בזווית עלרוד של 6.5 מעלות. כתוצאה מהנגיעה הקשה, עם ניסיון השיכוך בסופה, המטוס ניתר לאוויר, כאשר במהלך הניתור מעצורי האוויר יצאו. המטוס צנח אל המסלול, עם מצב אף גבוה. המטוס נגע במסלול (בעצם פגע במסלול) בזווית עלרוד של 7.2 מעלות, בעומס 2.87 ג'י. לאחר מכן ניתר פעם שניה שלאחריה המשיכה ריצת הנחיתה כרגיל. אחרי העצירה בעמדה התגלה נזק משמעותי בירכתי המטוס (לצערי אין לי תצלום).

סטטיסטית רוב אירועי דפיקות הזנב, קורים בנחיתה והנזק גדול יותר מאשר שפשופים בהמראה. הגורמים הבולטים לדפיקות זנב הם גישה לא מיוצבת, טכניקת נחיתה לקויה, נחיתה "מנתרת".

על פי הגרפים המופיעים ב-FCTM, לכאורה בזווית עלרוד 7.2 מעלות, מגלש הזנב לא אמור לגעת במסלול, בוודאי שלא גוף המטוס, אלא שהגרפים לוקחים בחשבון משככים פרושים או לחוצים, אבל בוודאי לא את דחיסת המשככים בג'י גבוה.

הכול כתוב בספרות. איך לבצע Flare. איך להתמודד עם Bounced Landing. אחת הטעויות האופייניות הינה שכאשר מבינים ששבירת הגלישה מאוחרת והנגיעה תהיה קשה, מנסים "להציל" את המצב על ידי משיכה. לעיתים קרובות זווית העלרוד עולה והמטוס פוגע במסלול, תוך כדי תנועה להרמת אף, מה שגורם לו גם לגעת קשה וגם לנתר. תוך כדי הניתור מצב האף ממשיך לעלות ועקב העובדה שהמטוס בגובה אלקטרוני נמוך, עם מנועים סגורים, מעצורי האוויר יוצאים והמטוס מאבד אנרגיה ונופל אל המסלול, הפעם לא בשליטה, מצב אף גבוה, אנרגיה נמוכה. מדובר במלכוד, שהכי טוב לא להיכנס אליו, אבל צריך לדעת איך לצאת ממנו.